מיצו נוסע על ובודק את הימאהה Fazer 1000

הערה: כתבתי מאמר זה עבור פורום האופנועים של תפוז והוא פורסם בתאריך 3/12/01 בלינק הבא.

לאחר סופשבוע של גשמים ולאחר מספר דחיות הגיע סופסוף זמנו של ה- Fazer 1000 מבית ימאהה לטעום את נחת זרועותיי המסוקסות. הכלי הובטח לי למשך מספר שעות והזהירו אותי להחזירו בזמן מכיוון שאחרי היה מתוכנן לנסוע בו גב"ב ולא אחר. אז גב"ב, אני מקווה שאתה מודע לעובדה שבגללך הייתי צריך למהר מאוד ולא היה לי זמן אפילו לפחית קולה אחת בדרך, שלא לדבר על המעורב הרשמי של ירושלים...

כרגיל בנסיעות אלה אני עושה סיבוב התרשמות קצר סביב האופנוע. למרות המנוע שמבטיח להיות אימתני, הכלי עצמו קטן בגודלו ונראה יותר כמו איזה 600 מאשר 1000 עתיר נפח. המסכה הקדמית הסמלית יחד עם מגן הרוח הפצפון מהווים את כל הפלסטיקה המיותרת של האופנוע. חיצונית הוא נראה כמו שכל אופנוע ערום צריך להיראות. חושף את מיטב הקרביים ומשדר אוירה של פשטות מעורבת בכוח. חיצונית הוא עושה את העבודה לטעמי. אמנם הוא לא סטריטפייטר כמו שכרובי היה רוצה, אבל אני בטוח שבחו"ל ניתן למצוא מספיק משוגעים שיהפכו אותו לחוויה ויזואלית מרשימה.

האופנוע קטן. את זה כבר אמרתי. אבל כשעולים עליו מבינים עד כמה. מיכל הדלק ממוקם באופן מוזר ושונה מהרגיל ומפריע במאה הקילומטרים הראשונים עד שמתרגלים אליו. מוזר. מי שתכנן את מיכל הדלק עשה עבודה רחוקה ממושלמת כמו שנגלה בהמשך הנסיעה. המושב צר ובעל ריפוד שנראה בהתחלה כנוח. אבל בדיעבד, לאחר כמעט 300 ק"מ רצופים בלי לרדת ממנו, התחת כואב והאזור האסטרטגי בין הרגלים דורש אוורור דחוף. לא נוח נקודה. הוא אולי מתאים לגיחות קצרות, אבל מבין כל האופנועים עליהם רכבתי זהו המושב הכי פחות נוח.

קל להזיז את האופנוע קדימה ואחורה. קל להעלות על רגלית האמצע, אבל רגלית הצד ממוקמת באופן מוזר בין מדרך הרגל לבין רגלית ההילוכים, דבר שמצריך התרגלות. שעות חיפשתי את הרגלית מאחורי ההילוכים. לא יכלו לשים שלט קטן "ים"? מוזר.

אחרי המוזרות של מיכל הדלק והרגלית אני מתפנה לשים לב למתלים ששוקעים תחת נטל הכובד. כן גבירותי ורבותי, המתלים שוקעים. מה שלא עשיתי ל- ZX12, ל- FJR, ל- TMAX או לכל אופנוע אחר עליו נסעתי בשנתיים האחרונות קורה ל- Fazer. המתלים פשוט שוקעים, וגם בעת בלימה עם הקדמי הפרונט פשוט הולך לאדמה. ביררתי עם רפי ואחרים במטרו והם טוענים ששיחקו עם הכיוונים יותר מדי ושהעניין ידוע. יתכן, אבל מבחינתי זהו הרג'קט הראשון ואולי החמור ביותר באופנוע. עניין של טעם אישי. לא יתכן שבבלימה קלה עם הקדמי המהלך של הטלסקופים כמעט ויגמר. אני אולי מגזים, אבל זו התחושה שהיתה לי במהלך כל הנסיעה של היום. גם האחורי לא משהו. אני מקווה לטובת הרוכשים הפוטנציאליים שיש אפשרות טובה יותר לכוון את המהלך, גם מבחינת קושי וגם מבחינת ההחזרה.

התחלתי כהרגלי בנסיעה מנהלתית בעיר. יציאה לכיוון לה-גארדיה, תדלוק (אחד מ- 3) והמשך התברברות של כ- 20 דקות בתוך העיר עד שעליתי לדרך השלום לכיוון מחלף אלוף שדה בר"ג. איך הוא בעיר? פרט למתלים שהצליחו להביא לי את הקריזה עושה רושם שהוא מספק את הסחורה בצורה טובה למדי. הברקסים טובים למדי, תמרון בין מכוניות סביר בהחלט, מראות לא נמוכות מדי כדי לא לדפוק את הפחיות שמסביבי, ישיבה זקופה ועירנית, רגלים מגיעות מהר לרצפה.

3 נקודות למחשבה בשלב זה: האחת - אתה מרגיש נמוך על הכלי בגלל שקיעת המתלים כך שהרגלים מגיעות מהר מאוד לרצפה ואתה לא צריך לעמוד על קצות האצבעות או משהו כזה. למשל בטימקס או ב- ZX12 אתה חייב להתמתח כדי להגיע לרצפה, וזה ממיצו שגובהו ביום טוב כ- 184 ס"מ של שרירים מסורגים. כאן אתה מרגיש בנוח, אבל הנוחות הזו היא עניין של טעם, ושוב, בגלל המתלים הרכים מדי.

השנייה - המראות קפיציות וגמישות למדי, כך שנגיעה בפחית לא עושה נזק כלל.

השלישית - הבונגילה של הקלאצ' או לא יודע מה זה מצד ימין של הכלי יושבת בדיוק בשוק הימנית שלי ומחממת לי את הסעיף. בחורף זה לא נורא אבל נראה אותך נוסע עם זה לים בקיץ... זה נוגע לך בשוק הפנימית בכל פעם שאתה עוצר. אז או שאתה מתרגל (ומקבל כוויות), או שפשוט לא מורידים רגל ימין.

ואז אני מתפנה לבדוק את הנושא החשוב מכל - המנוע. מנוע ה- 1000 של ה- R1 שעבר הסבה מקצועית ליישור עקומת המומנט והקטנת ההספק עושה עבודה נפלאה. בעיר ראשון יודע למשוך חזק, חזק מאוד, עד למעבר ל- 110 קמ"ש. שני ושלישי עושים את העבודה. תיתן יותר מדי גז בראשון והוא עולה לשמים, ממש כך. ווילי בלתי רצוני, וצריך להקפיד לא לפתוח את כל המצערת. המנוע מרגיש חזק, וכך צריך להיות. אני מתפתה מרמזור לרמזור לתת יותר ויותר גז, ובכביש אלוף שדה אני כבר דופק פתיחות עצבניות עם כל ירוק. המנוע מספק את התמורה לאגרה, ואני מתחיל להרגיש בבית.

יוצא לגהה. תנועה ערה ואני בודק נסיעה מנהלתית במהירות בינונית. עולה לשלישי, לרביעי, כבר 160 על השעון. חמישי ושישי כדי להישאר בתחום המהירות הזה, ואז מגיע הרג'קט המהותי השני (פרט למתלים):

מיגון רוח שואף לאפס. נאדה. זירו. כלום. גי' אס נותן יותר מזה. ראבאק! על הטימקס אני נוסע 150 יותר בנוח מזה! ב- 140 אתה מתחיל להיאבק. ב- 160 קשה. הרוח מכה בקסדה. אני מתכופף, אבל אז אני מרגיש שאני נשאב למעלה. לא נוח בהחלט.

נכנס לכביש לירושלים. 140 ולא יותר. הנסיעה קשה, לא בגלל התנועה אלא בגלל מכות הרוח. אתה נאבק על הכידון, לופת את הידיות בכל הכוח, מנסה פוזיציות ישיבה שונות. כלום לא עוזר. מעלה קצת מהירות לכיוון 180 - 200 כדי לבדוק. אמנם המנוע מספק את הסחורה (כמו שנראה בהמשך המנוע הוא החלק הטוב ביותר של הכלי הזה. המנוע ואולי הפוזה) אבל אתה נלחם. מעולם לא נלחמתי כך על אופנוע, בטח שלא במהירויות כאלה.

נכון לרגע זה אני מאוכזב עד לעמקי נשמתי, ושוקל כבר את הכותרת לכתבה שלי: "חביב מתנ"א- הפייזר 1000 - מעודד רכיבה במהירות שלא עולה על 120"...

קשה לרכב כך אז החלטתי שאני לא נאבק. ניתן לו 120 - 140 ולא יותר. נסעתי כך עד לטרון. לפעמים נתתי קצת יותר, אבל בסיכום הקטע הרגשתי ממש לא נוח. על הטימקס הייתי מרגיש כמו מלך לעומתו. שלא לדבר על ה- FJR 1300 וחלילה מלהזכיר את אהובי - האוטובוס. על ה- ZX12 הייתי משייט בנוחות מדהימה על 180, וממשיך לשבת זקוף עד 220. כאן, ב- 140 אתה נקרע. באסה.

לטרון ימינה לכיוון צומת שמשון. יש שם ישורת שמוכרת לי כבר מימי ה- ZX12. נותן בגז ומושך כל הילוך. הבהמה מצליח סוף סוף להוציא ממני חיוך קטן :-) בהצליחו להדליק לי את הפיוזים. סוף סוף מנוע כמו שצריך! מרביץ שם מכה קטנה ולמרות המאבק ברוח עולה לכיוון 240. בהחלט לא נוח, אבל מסוגל לתת בראש...

ממשיך לכיוון רחובות, כביש נעים, נוח, מעט תנועה. מנסה תנועה מהירה בעקיפות מהירות. שומר על 160 כל הדרך, ומקלל את הרגע שבו עזבתי את האוטובוס שלי. אבל הבהמה נותנת גז ומצליחה לעמוד בכל אתגר שאני זורק לעברה. המנוע צוחק לי בפנים כשאני פותח גז, כאילו הוא מרגיש בבית. משאית ב- 80 קמ"ש לפני פס הפרדה לבן או אי תנועה? אין בעיה. אוכל בלי מלח. הוא מסוגל להאיץ יפה מאוד, ובמכות גז קטנות אני בודק את השפעת המנוע בסל"דים שונים.

לדעתי הבלתי משוחדת המנוע מספק את מרב המומנט והכוח שלו סביב ה- 8000 - 9000 סל"ד, כשהקו האדום בסביבות ה- 11000. תחנת הכוח הגרעינית מתחילה לתת אותותיה סביבות ה- 6000, ומשם ועד קצה הסקאלה היא רק מתחזקת והולכת. בהילוך 6 אתה משייט ב- 140 קמ"ש בדיוק ב- 6000 סל"ד, כך שאם מורידים הילוך לחמישי ונותנים גז אתה מקבל את המקבילה האופנוענית לבעיטה בתחת.

אם אשווה את המנוע של הפייזר לזה של ה- R1 (בקרוב נסיעת מבחן) עד כמה שאני זוכר ה- R1 מרגיש יותר חזק וחד. אם אשווה אותו מול ה- ZX12, אז הוא חלש. הרבה יותר חלש. ב- 12 הבעיטה היתה הרבה הרבה יותר חזקה ויכולת להעיף את המורכב שלך ב- 200 אם רק היית פותח גז בהילוך שישי. כאן אתה מרגיש את הכוח אבל הוא לא חד כמו ה- R1 ולא עצום מימדים כמו ה- 12. כאילו הקהו את הסכין אבל עדין שמרו את השפיץ שלה במצב טוב...

ווילי מושך יפה עד לקו האדום. זה האופנוע שהיה לי הכי קל לעבור בו לשני תוך כדי ווילי, ואפילו לעלות לא רע הישר משני. לעומת ה- 12, צריך כאן להיזהר בפתיחת גז בראשון כדי לא להרים את האף. ב- 12 היית יכול לפתוח גז עד הסוף והיית טס כחץ מקשת עד קצה הסקאלה. בראשון אמנם היתה סכנה להתהפכות לא מבוקרת, אבל בפתיחות חזקות יכולת לסחוט בתנועה מתגברת את המצערת ולהשיג את כל הסקאלה מבלי להרים גלגל. מה שכן, הגלגל האחורי היה מחליק מרוב כוח. כאן האחורי לא מחליק אבל האף עולה.

נכנס לכביש 383. מי שמכיר מה יש שם שישתוק. מי שלא, עדיף לו שלא ידע. מבחינת שאר הציבור, כביש 383 מחזיק בתואר "ארץ הנחשים השחורים", ובו יש יותר נחשי זפת שחורים על קטע כביש נתון אחד מאשר כל כמות הנחשים שהיתה בסרט אינידיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. בקיץ לא הייתי רוצה לרכב שם חזק...

יוצא ליד בית שמש. ממשיך לכיוון צומת האלה. עולה לצור הדסה ופונה שוב, כמו עם ה- FJR לכיוון נס-הרים.

כבר בכביש 383 הרגשתי את השינוי. את המטמורפוזה שעבר האופנוע. אבל לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי לעצמי שאני בטח מדמיין.

מרגע שעליתי לכיוון צור הדסה בקטעי הכביש המפותלים הפך האופנוע המעצבן את עורו והראה את פרצופו האמיתי. אתה מכניס לרביעי והכלי מספק לך את חוויית הרכיבה היפה ביותר שזכיתי לה בזמן האחרון. מדהים!

מכונת פניות. סוס עבודה. כלי רצחני. מיישר סיבובים. רביעי, גז, הטיית גוף נכונה, ואתה מגרד את הרגליות. הכוח שאתה מקבל בסוף הפניה הוא מדהים, והמנוע שומר על הכלי בתוך הפניה בצורה מעוררת התפעלות. ירידה בנס-הרים, עליה, ירידה ושוב עליה. לא רציתי לעזוב. הכלי מדהים, וסוף סוף מתחיל להראות מה יודעים היפנים לעשות. 170 ברביעי. מכין את הישבן והרגל הימנית. בולם מעט, מטה את הכלי ימינה, ראש ומבט לעבר היציאה, מוריד עוד ועוד, מגיע לחצי סיבוב ופותח בהדרגה את המצערת. הכלי מגיב בצורה מדהימה ונותן לך את כל הכוח שרק תרצה. אתה מיישר את עצמך, מחזיר את המתלים לפתיחה מלאה, ומכין עצמך לקראת השמאלית. מדהים! לא נהניתי כך מזמן!

לכל אופנוע יש את היתרונות והחסרונות שלו. לכל אופנוע יש (או אמור להיות) את אותו תחום בו הוא טוב במיוחד, בו הוא קורע את האחרים. במקרה של הפייזר מדובר בכבישים מפותלים ובנסיעה של לא יותר מ- 180 מזדמן. כאן הוא מלך. כאן הוא מראה לך את העצמה שלו.

מבט בשעון הזמן ואני רואה שנותרה לי פחות משעה. פתאום נדלקת לי נורית הדלק. מה זה? מילאתי 10 ליטר! מחפש תחנה וממלא עוד 5. מבט על מיכל הדלק מראה שהוא פשוט למדי וגם המכסה שלו לא יותר מדי מהודר. ניתן להציץ פנימה ולראות את מדיד הדלק שלדעתי לא עושה עבודה מדויקת. לא פעם ראיתי על מד הדלק שיש לי חצי טנק, שליש, רבע או בכלל לא, וכל זה במסגרת זמן של פחות מדקה. טעון שיפור בהחלט.

ממשיך לכיוון כביש המנהרות. סיבובים יפים וארוכים, נותן לו בראש ומחזיק אותו מעל ה- 180. כמעט ואין תנועה.

עובר את המחסום הצה"לי לפני המנהרה הראשונה. נותן גז ועוקף על קו לבן כמה אוטובוסים ומיניבוס. נכנס ב- 180 למנהרה ושועט את כל הדרך. יוצא, נכנס למנהרה השנייה. יוצא. מגניב!

אין זמן למעורב. ממשיך צפונה. נכנס לירושלים במהירות ויוצא מצפון לכיוון רמאללה וגבעת זאב. יש 3 נתיבים רחבים ויפים שמפתים לתת בראש, אבל צריך להיזהר כי בסופם יש כמעט תמיד רמזור אדום. עובר את הרמזור האחרון ועולה ל- 200. יש שם סיבוב ימינה ארוך ארוך ומדהים, שאם לא נבהלים ולא מפחדים בו (ואין איזה ג'יפ מעצבן שתופס לך את הנתיב השמאלי) אפשר לגמור אותו בהשכבה באורך של איזה קילומטר. אין תנועה.

מגיע לקטע החרוש בתחילת כביש 443 ושם עוצר למחסום משטרתי. שומע על הפיגוע האיום בחיפה ומצטמרר. לידי ניידת משטרה ורכב ממשלתי עם צ'קלקה כחולה. אנחנו מחכים שיפנו את הנתיב ומדברים. ראיתי שיש עם מי לדבר אז החלטתי שאני לא מפחד מהניידת.

מתפנה הכביש ואנחנו יוצאים. הניידת לפני, אח"כ הרכב הממשלתי (הונדה אקורד חדשה). הניידת נותנת גז. ההונדה עוקפת על 140. אני אחריה. עולים ל- 170. אני אחריה. הרוח קשה מנשוא אבל אני לא מוותר ונתון גז. עולה מהר ל- 200 ובורח להונדה. איך שאני מתרחק מרחק של כ- 200 מטר ממנה, על 200 וקצת, אני קולט כלב גדול חוצה לי בהליכה מהירה את הכביש. אני קולט שאני הולך להיכנס בו. אני מטעה חזק ימינה וחוזר לישר את הכלי. הכלב מחמיץ אותי במטר וחצי. אני מסתכל במראה ורואה את ההונדה נותנת לו מכה עם הפגוש הקדמי. הכלב עף, ההונדה ממשיכה לשעוט. אני לא עוצר אבל חושב לעצמי "הנה מיצו, כלב פלשתינאי ניסה להתנקש בחייך..."

כביש 443 ריק לחלוטין. אני נותן בראש. הכלי עולה ל- 220, 240, 260. קצה הסקאלה בשעון עומדת על 280 אבל אני לא נותן יותר מ- 260 כי בכל פעם שאני מתקרב, מגיעה לפני הטיה ארוכה ואני עדין לא מרגיש בבית לגמרי על הכלי. הרוח אכזרית וקשה. הידיים כמעט ונתלשות. הרגל הימנית עפה לי מהרגלית (!!!) והקסדה שלי צועקת הצילו. מבחינתי המנוע מסוגל לזה, אבל אני לא. יורד חזרה ל- 160 וממשיך בקריזה לת"א. בנתב"ג שוב נדלקת לי נורית הדלק, מה שגורם לי לצאת מהכביש המהיר ולסטות ימינה. אני עוצר לתדלק עוד 5 ליטר. מה זה? שברולט?

רג'קט: התחת שלי כואב! הכסא קורע אותי. לא יכול לרכב עליו 250 ק"מ רצוף!

עוד רג'קט: האופנוע לא יציב במהירויות גבוהות. הוא מנדנד קלות, ואם אתה זקוק להתחמקות פתאומית (כמו במקרה הכלב) אתה צפוי לנדנוד אכזרי שעלול לצאת מידי שליטה. אגב, ניסיתי לבצע בכוונה נדנוד יזום ומה שקרה היה מבהיל. הוא נכנס למעין לופ עצמי של נדנודים ימינה ושמאלה עד שחיזקתי את אחיזתי בכידון. טעון שיפור.

הפייזר 1000 הוא לא אופנוע שבנוי למהירויות כאלה. הוא מסוגל לזה באופן כללי, והמנוע שלו מסוגל להרבה יותר, אבל החבילה ככלל אינה בנויה לתת מענה לצרכי הרוכב במהירויות מעל 180. נקודה.

מה עוד היה לנו שם? הכיסא לא נוח, מיכל הדלק נתקע לי במקום אסטרטגי ורגיש, מיגון רוח אפסי, מתלים רכים מדי, גימור לא משהו, רעש מההילוכים, ראשון לא נוח, רגל בורחת מעל 200, מראות שמראות מצוין - את המרפקים, חוסר יציבות במהירויות גבוהות, וטוחן דלק כמו רכב אמריקאי משנת 72.

מצד שני: מנוע מדהים (כל עוד אתה לא מעמיד מולו את הספה המעופפת - פאוזי, או את האוטובוס הכסוף - ה- ZX12 שהיה לי), האצה יפה מאוד, וויליים מדהימים, צמיגים שנותנים, יציבה (לא ישיבה!) נוחה, ביצועים בכבישים מפותלים, שילדת צינורות יפהפייה, מראה קרבי, מרגיש קליל כמו 600.

ההגעה לת"א היתה בדיוק בזמן. אילו הייתי צריך להמשיך ולרכב עליו הייתי פורש. התחת שלי נקרע. לא נעים.

מבחינת הרכבה אין לי מושג אבל אם אני סבלתי אני מניח שגם המורכב/ת לא ייהנו בטווחים ארוכים. לוח השעונים קריא ונוח, אבל ראיתי טובים ממנו. מתגים רגילים כמו בכל היפניים, ונוסף מתג 4 וינקרים לשם שינוי. כידון לא ספורטיבי אבל בוודאי שניתן להמיר אותו למשהו מותאם אישית. ידיות בלם קדמי וקלאץ' מתכווננות, ובסה"כ הרגשה ביתית.

אני, מיצו, לא הייתי רוכש את האופנוע הזה מסיבות של טעם אישי. אבל בסך הכל החבילה שנקראת פייזר 1000 נותנת תמורה נאה לכסף שלך. אתה מקבל תחנת כוח גרעינית, FUN ללא פשרות, מראה קרבי ופוטנציאל לשיפורים מדהים. ואם אתה מוכן לחיות עם הרג'קטים שלי או במידה ואתה עולה אליו מנפח קטן יותר ולא רגיל ליותר מזה - תקבל את הכלי של החיים שלך. אם הייתי יכול לשלב את ה- FJR עם הפייזר הייתי מקבל חבילה מושלמת לכל הדעות.

ברור לי היום יותר מתמיד שאין אין אופנוע מושלם! אין חבילה אידיאלית! אתה מקריב תחום אחד בשביל לקבל מקסימום בתחום אחר שמתאים לך. היצרן חייב לפנות לקהלים שונים ולספק תכונות שונות לאופנועים שהוא מייצר. אין גימור מדהים + נוחות נסיעה בעיר + נוחות נסיעה בכפר + מנוע גרעיני + מומנט אטומי + יציבות אורכית ורוחבית + מכונת השכבות + מכונת ווילי + נוחות הרכבה + מיכל דלק גדול + מראה מושך מבטים + חבילת שיפורים.

אין כזה דבר.

נו טוב, אולי יש.

קוואסאקי ZX12R שנת 2000!

אני רוצה את האוטובוס שלי חזרה? אפשר להתחרט? אגב, יש הטוענים שה- VFR של הונדה עונה לקריטריונים האלה. אמת או הסתה פרועה? על כך בוודאי בקרוב.